גיל הזהב - איכות חיים 

המבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל , כמו כל מדינה מערבית מתוקנת משתנה ואחוז האוכלוסיה הקשישה גדל והולך.

כמות שנות החיים של אזרח ממוצע הולכת וגדלה. גם אורך השנים וגם איכות החיים משתפרת.

תפיסה נפוצה היא להשאיר את הקשיש בביתו ככל הניתן ולשכן עובד זר בביתו לטובת עזרה התפקוד של הקשיש מצריך זאת.

אני רואה מגמה זו כשלילית מבחינה חברתית, לאומית ובעיקר מורידה את איכות חיי הקשיש.

הקשיש שיש לו עובד זר נידון לחיי בדידות גם אם המשפחה בצמידות הצעירים חיים את חייהם ומתקשים למצוא זמן ראוי לטובת שהות משמעותית עם הקשיש. 

שהות משמעותית היא שהות שאינה תלויה בזמן. בא נוצר קשר אישי, מעמיק וראוי. הביקורים הם מהנים, חשובים אך אינם מספקים את צרכי הקשיש. כמו אדם צעיר הוא זקוק לחברה איתה ידבר, ישחק ויחוו פעולויות בצוותא. 

הבית הריק והעובד הזר עם שפתו העילגת אינם תחליף לקשרים חברתיים משמעותיים. 

חובה לעודד את הקשישים וליצור את התנאים המיטביים ליציאה מהבית לטובת מרכז יום לקשיש. מעבר לדיור מוגן או בית אבות הוא פתרון מעולה שמרכז את הקשישים ביחד ונתן להם חיי חברה וקירבה לקשישים כמוהם.

התפיסה השגויה שבית אבות הוא פגיעה בקשיש וזריקתו מהבית היא מוטעית ובנוי על תפיסה ישנה ולא נכונה שאולי התאימה למבנה החברתי החמולתי של ימי קום המדינה. בה המשפחות חיו בצמידות לקרוביהם וניתן היה לרכז את "זקני השבט" ביחד ולספק להם איכות חיים. בימי קום המדינה המשפחות חיו קרובות ומקושרות. כיום המבנה הזה התפרק אנשים גרים במרוחק ומשנים תדירות את מקום מגוריהם. החברה נהיית מנוכרת ואפילו הבתים המשותפים הם ללא כניסות משותפות. ושטחי הגינה מחולקים לדירות הקרקע. הקשישים הנשארים בבית נידונים לחיי התסגרות, בדידות ותלות במשפחתם.

הפחד הקמאי שהבן ששולח את הוריו לבית אבות נוהג כמנהג האסקימוסים  (שיש סברה ששלחו את זקניהם למות בערבות השלג) היא שגויה. בן או בת הרוצים לעזור להוריהם טוב יעשו אם ישלוח אותם לבית אבות או דיור מוגן שם יחיו הקשישים עם קשישים כמוהם ויהיו להם נושאי שיחה ועניין משותפים.